גמרא
פירוש
נֶאֱמָן לִנְדָרִים וְלַחֲרָמִים וּלְהֶקְדֵּשׁוֹת וְלַעֲרָכִים אֲבָל לֹא לְמַכּוֹת וְלָעוֹנָשִׁין.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
בא״ד עוד פירש ר״י שיטה אחרת דבמקום סימנין א״צ עדות שנים כו׳ עכ״ל וקשיא לי מאי מספקא ליה לר״י אי מהני סימנין לחוד או לא ניחזי אנן מסברא אי רובא דעלמא אין להם שערות גמורות קודם הזמן א״כ פשיטא דסמכינן אסימנין לחוד היכא דמספקא לן בשנים דהא קי״ל דאזלי׳ בתר רובא מדאורייתא ואם רגילין להביא סימנין קודם הזמן אלא דאפשר דשומא נינהו א״כ מהיכא תיתי נסמוך אסימנין למכות ולעונשין ולהקל בערוה ולענין חליצה דשמא לא הגיעו לכלל שנותיהן ושומא נינהו ועוד דהיאך אפשר לומר דסמכינן אסימנין לחוד משום דרובן אין להם סימנין עד לאחר י״ג שנים לזכר וי״ב שנים לנקיבה הא ליתא דהא אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א״צ בדיקה חזקה הביאה סימנין אלמא דסימנין קודמין לשנים. ונראה דוחק לומר דרובא דעלמא נולדו להם סימנין ביומא דמישלם זימנא. ואת״ל דודאי הכי הוא דע״פ הרוב אין רגילים להביא סימנין אלא ביומא דמישלם זימנא א״כ מאי מספקא ליה לר״י בהתירוץ הראשון דבעי למימר דלא סמכינן אסימנין לחוד בלא שנים ומהיכא תיתי לא נסמוך למכות ועונשין הא קי״ל בכל התורה דאזלינן בתר רובא אף בדיני נפשות. ולכאורה היה נ״ל לתרץ לפי מה שכתבתי בכמה דוכתי הא דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא וקטלינן ליה כדמוכח מבא על הקטנה דמומתין על ידה אע״ג דאיכא למימר דלמא איילונית היא והרבה כיוצא באלו היינו דוקא היכא דגברא בר חיובא הוא ומכיון שעבר על שום איסור שהתורה עשאו כודאי משום דאזלינן בתר רובא הרי הוא כאילו ידוע בבירור גמור שעבר עבירה שחייב עליה מיתה מש״ה קטלינן ליה משא״כ הכא דהספק אי גברא בר חיובא הוא אי לא לא שייך למיסמך ארובא כיון דאיכא למיחש שמא מהמיעוט הוא שיש להן סימנין בקטנות וגברא לאו בר חיובא הוא כלל דקטן כאנוס הוא דלאו בר דעת הוא והתורה אמרה נקי אל תהרוג. אלא דכאן א״א לומר כן דהא עיקר מילתא דר״י בשני הפירושים משמע דעיקר הנפקותא לענין חליצה ובחליצה ודאי אזלינן בתר רובא דמסתמא גדולה היא וא״כ הדרא קושיא לדוכתא ניחזי אנן אי רוב נשים אין להם סימנין קודם י״ג ודאי גדולה היא ואי לאו ספיקא הוא וצ״ל דהא מילתא גופא מספקא ליה לר״י אי הוה רובא בכה״ג או לא כן נ״ל ועדיין צ״ע ודו״ק:
בא״ד וי״ל דאיירי שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתים כו׳ עד סוף הדיבור. ונראה מבואר מדבריהם דאע״ג דבשעה שעבר עבירה לא ידעו שהוא גדול אפ״ה מלקינן ליה למפרע דאע״ג דעידי התראה לא ידעו בכך אפ״ה הוי התראה למפרע דגילוי מילתא בעלמא הוא כמו שכתבו התוס׳ להדיא ביבמות דף פ׳ ע״ש. אלא דבספר משנה למלך כתב דמל׳ התוספות דמס׳ נזיר דף כ״ט לא משמע כן והנלע״ד ביישוב דברי התוס׳ כתבתי בקונטרס אחרון ע״ש ודוק היטב:
(קונטרס אחרון) שם בא״ד וי״ל דאיירי שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתיים שאכל בנו חלב. ונראה מדבריהם דאע״ג דבשעה שעבר עבירה לא ידעו שהוא גדול אפ״ה מלקינן עליה למפרע ומיקרי שפיר התרה בכה״ג דגילוי מילתא בעלמא הוא כמ״ש תוס׳ להדיא ביבמות דף פ׳ בדבור המתחיל נעשה סריס למפרע ע״ש אלא דבספר משנה למלך כתב דמלשון התוס׳ במסכת נדה פרק יוצא דופן דף מ״ז לא משמע כן א״כ לפי דבריו דברי תוספות סותרים זה את זה אמנם לענ״ד יש ליישב דלא דמי דמה שכתבו ביבמות דהוי שפיר התראה בכה״ג ולא מיקרי התראת ספק היינו לפי שאין הספק בגוף האיסור וא״כ הרי התרה בו בודאי אל תאכל חלב ואע״ג שאין ידוע להם אם הוא בר עונשין או לאו אין זה ענין לעיקר התראה כלל דהא לא אישתמיט בשום דוכתא בתלמודא שעידי התראה צריכין שיעידו בבירור שהמותרה הוא בר עונשין אלא הסנהדרין חוקרים על זה וא״כ שפיר כתבו דהוי גילוי מילתא בעלמא וכן נראה מלשון התוס׳ כאן שכתבו בלשון הקושיא דכל האנשים הבאין על העריות היאך הן נהרגין כיון שאין אנו יודעין שנותיהן וא״כ משמע דהיכא שאנו יודעין אע״פ שהעדים לא יודעין בשעת התראה אפ״ה נהרגין משא״כ בהך סוגיא דנדה בפרק יוצא דופן דאיירי במופלא הסמוך לאיש שהקדיש הוא ואכלו אחרים דקאמרי רבי יוחנן ור״ל דלוקין א״כ יפה הקשו בתוס׳ לר״ל אמאי לוקה הא הו״ל התראת ספק בגוף האיסור שהרי אם עדיין לא היה מופלא סמוך לאיש ודאי בשעה שהקדיש ממילא דאין הקדישו כלום ואין כאן איסור כלל כן נ״ל נכון וברור ליישב לדברי תוס׳ דלא סתרי אהדדי אלא דעדיין לשונם ביבמות צריך תיקון קצת דלפ״ז לא הוה מייתי התם מידי מההיא דהכה זה וחזר והכה את זה ועדיין צ״ע:
בד״ה נאמן לנדרים דע״א נאמן באיסורין תימא הא אין ע״א נאמן אלא במה שבידו עד סוף הדיבור. ובמה שכתבו דאין נאמן אלא במה שבידו כוונתם לסוגיא דפ׳ הניזקין דף נ״ד ע״ב דהיכא דאיתחזוק התירא אין נאמן אלא במה שבידו לאביי ולרבא היכא שכבר היה בידו וא״כ משמע להו דהכא נמי הוי כאיתחזק התירא והדברים שהדירו והקדישו הם ג״כ בחזקת היתר. מיהו נ״ל דקושיית התוספות הכא היינו לפירוש השני שכתבו בדיבור הקודם בשם ר״י דאי לפירוש הראשון לא קשה מידי מתרי טעמי חדא דכיון דבדאיכא סימנין לפנינו איירי א״כ איתרע חזקת קטנות וחזקת היתר דאדרבא יותר י״ל דודאי הגיעו לכלל שנותיהם מדהביאו סימנין דרובא הכי איתא ואף את״ל דלא הוי רובא אפ״ה הוי מיהא כספק השקול ובכל ספק השקול ק״ל דע״א נאמן ולא דמי להאי דפרק הנזקין דלולי דברי העד לא איתרע חזקת טהרות כלל ומש״ה אינו נאמן אלא בדבר שבידו ועוד דלפירוש הראשון מצי איירי שפיר דבשעה שהעידו עליה האב עיקר עדותו לא הוי לענין איסור או היתר אלא לגילוי מילתא בעלמא ובהאי שעתא הוי מהימן להחזיקן בגדולים ומש״ה אם נדרו והקדישו אח״כ קיים כמ״ש לעיל לענין קרבן בשיטת הרמב״ם ז״ל משא״כ בההיא דפרק הניזקין דעיקר העדות לטמא הטהרות ולהוציאן מחזקת טהרה אע״כ דעיקר הקושיא אינו אלא לפירוש השני בדיבור הקודם דאין כאן לא סימנין ולא שנים אלא הכל ע״פ עדות האב ומיירי נמי דבשעת עדות האב כבר נעשה המעשה דנדרים והקדש או אכילת וביאת איסור וא״כ קשיא להו שפיר מההיא דפרק הניזקין דלאפוקי מחזקת היתר לא מהני ע״א אלא במה שבידו כן נ״ל לכאורה בכוונתם ובהכי הוי אתי לי שפיר מה שתירצו דעשאוהו כדבר שבידו וכן כתבו ג״כ בסוף הדיבור ומשמע דמדרבנן החמירו ועשאוהו דלישנא דעשאוהו הכי משמע ועוד דע״כ מדרבנן איירי דאלת״ה תיקשי כיון דמסקו בסוף הדיבור לחלק בין אב לאחר א״כ למה הוצרכו כלל לתי׳ הראשון דבפשיטות הוו מצי לתרץ דנהי דע״א דעלמא אינו נאמן אפ״ה האב נאמן יותר דדייק טובא אע״כ דמעיקרא דהוי משמע להו דמדאורייתא איירי לא שייך לחלק בין אב לאחר מטעמא דדייק. משא״כ לבתר דמסקו דחומרא דרבנן הוא דעשאוהו כמו שבידו שפיר יש לחלק בין אב לאחר. ולפ״ז דמדרבנן איירי הוי קשיא לי טובא על תירוצם תינח הך ברייתא דנדרים והקדישות מ״מ אכתי לא מיתרצא קושייתם לענין מימרא דרב חסדא לעיל דאמר דהאב נאמן לקרבן והתם ודאי מדאורייתא איירי כדפרישית ותיקשי להו אמאי מהימן כיון שאינו בידו. אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דהך מימרא דר״ח מיתוקמא להו שפיר דבשעת עדות האב לא הוי לענין קרבן ועונש עבירה אלא שאחר העדות עברו עבירה שחייבין קרבן מש״ה מהימן משא״כ ברייתא דהכא דאיירי ע״כ לאחר שעברו לפירוש השני בדיבור הקודם לא מהימן מדאורייתא אלא דמדרבנן עשאוהו כמו שבידו. אלא דאכתי קשיא לי טובא א״כ דקושטא דמילתא בהכי מיפרשא דמימרא דר״ח איירי שהעיד קודם מעשה וברייתא לאחר מעשה אכתי מאי מייתי הש״ס תניא כוותיה דר״ח דהא לא דמי כלל דר״ח מדאורייתא איירי וקודם מעשה והכא לאחר מעשה ומדרבנן ולא הוי סייעתא כלל דאפשר דקודם מעשה נאמן אף למכות ועונשין או להיפך דאין לחלק בין קודם מעשה ובין לאחר מעשה ובתרווייהו מדאורייתא לא מהימן כלל ומדרבנן מהימן לחומרא בעלמא ולדעתי צ״ע גדול ליישב דברי התוספות בזה הדיבור. עוד היה נ״ל לפרש דמה שהקשו התוס׳ דלא מהימן אלא במה שבידו לאו אסוגיא דפ׳ הניזקין קאי אלא אסוגיא דמתני׳ בסמוך דהאב גופא אינו נאמן על בתו אלא במה שבידו ומש״ה אינו נאמן לומר נשבית ופדיתיה וא״כ כ״ש על בנו וכמו שאבאר בסמוך דלמסקנא נמי לא אידחי הך סברא דבידו ובזה היה אפשר ליישב קצת דלא שייך שקלא וטריא דידהו אלא אברייתא ואיירי בעדות האב לגבי בנו ובתו ממש משא״כ במימרא דר״ח אין העדות על בנו ובתו כלל דהא לאו בני עונשין נינהו אלא לחייב קרבן למי שבא עליה ותו לא דמי למתניתין דבסמוך אלא שבכל זה עדיין לא נתיישבה דעתי והדבר צריך תלמוד בכל דבריהם בענין זה ואבאר קצת בסוגיות הבאות לפנינו ועיין ג״כ בלשון התוס׳ בפרק אלמנה לכ״ג דף ס״ח בד״ה רישא פסולי כהונה והרבה יש לי דקדק על דבריהם מסוגיא דשמעתין ואין להאריך כאן בדבריהם:
(קונטרס אחרון) דף סד בד״ה נאמן לנדרים הקשו התוס׳ תימא הא אין עד א׳ נאמן אלא במה שבידו ותירצו דכיון שסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו והארכתי בפנים בכוונתם אי איירי מדאורייתא או מדרבנן ויהיה איך שיהיה לא יכולתי ליישב דבריהם כהוגן כמו שכתבתי בפנים אמנם כל דבריהם כאן היינו למאי דפשיטא להו דכל ספק קטן וספק גדול מוקמינן לה מדאורייתא אחזקת קטנות דמעיקרא וכן כתבו התוספות להדיא ביבמות פרק אלמנה לכ״ג דף ס״ח גבי ספק בן ט׳ שנים ויום אחד ספק שאינו שהקשו שם בד״ה רישא פסולי כהונה אמאי פוסלה מן התרומה בביאתו ונוקמיה אחזקה קמייתא דהוי פחות מבן ט׳ ונוקי איתתא בחזקת כשרות לענין תרומה כדמוכח בכתובות דף כ״ה גבי מוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ומוקי לה בתרי ותרי כו׳ ותירצו שם דהאי דספק בן ט׳ איירי כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן ט׳ ומש״ה לא מוקמי׳ ליה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן ט׳ כו׳ ע״ש אלא דלכאורה קשיא לי טובא דלמאי דקשיא להו אכתי לא משני שפיר דמלבד שהוא דוחק לאוקמי מתני׳ דוקא בהכי דאיירי דוקא בענין דהשתא הוא ודאי בן ט׳ שאין רמז לזה במשנה אלא דיותר קשה אמאי אזלינן בתר השתא אדרבא איכא לאוקמי טפי אחזקה קמייתא דהא קיי״ל בכל דוכתי דחזקה קמייתא עדיפא וכ״ש למאי שכתבו בלשון קושייתם דאיכא נמי לאוקמי האשה בחזקת כשרות וא״כ איכא תרי חזקי לקולא חזקת קטנות של האיש וחזקת כשרות של האשה וחדא חזקה לחומרא למיזל בתר השתא וחדא במקום תרתי לאו כלום הוא כדמוכח לקמן פ׳ עשרה יוחסין ובדוכתי טובא ויש ליישב דבריהם בזה אלא שאין להאריך כאן אמנם כן לולי דברי התוס׳ היה נראה לי דחזקת קטנות לא הוי חזקה גמורה כיון שבכל יום הולך וגדל ואי אפשר לומר כמו שהוא עכשיו כמו כן היה מקודם ואף ע״ג דקיי״ל דכל חזקה אע״פ שעשויה להשתנות אפ״ה מיקרי חזקה נראה דהיינו דוקא בדבר שעשוי להשתנות בספק משא״כ הכא שהשינוי הוא בוודאי שבכל עת ורגע הקטן הולך וגדל איכא למימר שפיר דלא הוי חזקה גמורה וא״כ לפ״ז לא הוי צריכין לתרץ נמי הכא כיון שסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו אלא דטפי הו״ל לפרש כיון שסופו ליגדל עשאוהו כדבר שאין לו חזקה לא איסור ולא היתר ועוד יש לי לדקדק הרבה בזה ואין להאריך וכן בעיקר דבריהם שכתבו כאן דדוקא האב נאמן לנדרים דדייק טפי משא״כ בעד א׳ דעלמא ובלשון המרדכי פ׳ מצות חליצה מצאתי שכתב בשם רבינו ברוך וכמה גאונים דה״ה דאחר ג״כ נאמן והא דנקט אב היינו לפי דאורחא דמילתא הוא שאב יודע מספר שנותיו של הבן ע״ש. ומסיק התם מילתא בטעמא דאחר נמי מהימן מדאמרינן בכריתות אפילו אחד אומר אכלת חלב ושותק נאמן וא״כ משמע מדבריו דס״ל דשותק דהתם דמהימן לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא אלא דלעולם עד א׳ נאמן לאיסור כל היכא דליכא מאן דמכחיש ליה כמו שהארכתי בזה בפנים בסוגיא דלקמן דף ס״ה ע״ב שכן הוא שיטת הרשב״א ז״ל בחידושיו משא״כ התוספות דהכא אזלי לשטתייהו שכתבו לקמן דטעמא דשותק מהימן הוא משום דשתיקה כהודאה דמיא ולפ״ז לא שייך האי טעמא הכא כיון דהבן עצמו אין לו לידע מספר שנותיו ועוד דקטן הוא ואין עדותו כלום ומש״ה פשיטא להו דדוקא אביו נאמן ולא אחר:
(קונטרס אחרון) מיהו אחר שכתבתי כל זה בכל זה לא הונח לי בטעמא דרב חסדא דמחלק בין קרבן למכות ועונשין כיון דתרווייהו כחדא כתיבא לא יקום עד א׳ באיש לכל עון ולכל חטאת ופשטא דקרא דעון היינו מזיד שחייבין מלקות וחטאת היינו שוגג דחייב קרבן. ועוד שרגיל אני לפרש דהא מילתא דבעינן ב׳ עדים לעשותו כגדול אפילו לענין מכות ועונשין לאו מסברא בעלמא ילפינן להו אלא דלענ״ד מקרא מלא הוא דכתיב לא יקום עד א׳ באיש והאי באיש לשון מיותר הוא כדאיתא בהדיא בספרי אין לי אלא לעדות איש לעדות אשה מנין ת״ל לכל עון ולכל חטאת ואם סופינו לרבות האשה א״כ מה ת״ל באיש לעון הוא דאינו קם אבל קם לעדות אשה להשיאה וכבר כתבתי בחדושי ובקונטרס אחרון בכמה דוכתי דהך דרשה דספרי דנאמן עד א׳ בעדות אשה להשיאה לא הוי אלא אסמכתא בעלמא דהא בכולה תלמודא דידן לפי שיטת רוב הפוסקים ככולם דאין עד א׳ נאמן באשה להשיאה מן התורה אלא מתקנת חכמים בעלמא משום תקנת עגונות וא״כ הדרא קושיא לדוכתיה באיש למה לי לכך נ״ל דפשטא דקרא הכי קאמר לא יקום עד א׳ באיש פי׳ דאין עד א׳ נאמן לומר שהוא איש דהיינו גדול הנקרא איש ובר עונשין כדי שיתחייב בכל עון ולכל חטאת ובזה נ״ל ג״כ לדרוש המקרא כמין חומר מאי דמסיים בסיפא דקרא ע״פ ב׳ עדים יקום דבר ודרשינן בגמרא בכמה דוכתי דבר ולא חצי דבר למעוטי שנים אומרים א׳ בגבה וא׳ בכריסה ומ״ש דנקט בגמרא הך מילתא דחצי דבר לענין ב׳ שערות טפי מבשאר מילי דממון דהרי פשטא דקרא דיקום דבר בממון קאי כדאמרינן לקמן ולמאי דפרישית א״ש דכיון דפשטא דרישא דקרא היינו דאין עד א׳ נאמן לעשותו איש דהיינו גדול א״כ בהך מילתא גופא מסיים סיפא דקרא עפ״י שני עדים יקום דבר והיינו נמי לעשותו כגדול בין לממון בין לעונשין וא״כ שפיר שייך הך דרשה דדבר ולא חצי דבר להך מילתא גופיה דאיירי לענין גדלות דתליא בשתי שערות דבעינן שיעידו שני עדים בדבר שלם על שתי השערות ולא חצי דבר כנ״ל נכון ולבי אומר לי שקרובים הדברים אל האמת בעזרת האל:
וכיון דהכי הוא א״כ כ״ש דקשה יותר מ״ט דרב חסדא דאמר דעד א׳ נאמן לקרבן דהא קרא גופא בקרבן איירי לכך נלע״ד לפרש בפשיטות דדוקא באומר זה בני בן טי״ת נאמן לקרבן וע״כ דלאו לחייב בנו קרבן איירי דהא לאו בר עונשין הוא אלא לחייב קרבן את האשה הנבעלת לו אם היא גדולה ובת עונשין והשתא א״ש דלא שיין הא מילתא כלל בדרשה דלא יקום עד א׳ באיש שכתבתי דהיינו לעשותו כגדול לכל עון ולכל חטאת דהכא עיקר עדות העד אינו לחייבו עון וחטאת מחמת שהוא איש דהא אכתי לאו איש הוא אלא עדות העד אינו אלא גילוי מילתא בעלמא שמעיד האב על בנו שהוא בן טי״ת וא״כ ממילא הוחזק הבן עפ״י עדות האב שהוא בן טי״ת וראוי לביאה ונאמן הוא בכך כיון שאין עדותו לעון וחטאת ולאחר שהוקבע עדותו ונאמן כשנים הו״ל כודאי גמור ומשו״ה האשה הנבעלת לו בעדים ממיתין אותה על ידו והשתא א״ש טובא דלקמן בברייתא דקתני בני זה בן י״ג שנה ויום א׳ כו׳ נאמן לנדרים אבל לא למכות ועונשין ומדלא מפליג הכא בדידיה בין קרבן למכות ועונשין כדמפליג ר״ח אע״כ דהכא אף לקרבן אינו נאמן במה שאומר בני זה גדול הוא לחייבו קרבן דהיינו קרא דלא יקום עד א׳ באיש לכל חטאת למאי דפרישית דאיש היינו גדול וחטאת היינו קרבן כן נ״ל נכון בעז״ה ודו״ק היטב: משנה קדשתי את בתי כו׳ נשבית ופדיתי׳ כו׳ אינו נאמן. והקשה הר״ן ז״ל דאמאי לא מהימן לומר נשבית ופדיתיה במיגו דקדשתי וגרשתי ותירץ כיון דבטענת נשבית פוסלה אף מתרומה לא מהימן אף לפוסלה מכהונה דמיגו לחצי טענה לא אמרינן ואף דבבת ישראל לא שייך פסול תרומה אפ״ה לא חשיב מיגו כיון דבבת כהן פוגמה יותר ולכאורה הוא דוחק והריטב״א ז״ל תירץ דלענין עדות לא שייך מיגו וזה ג״כ לא יתכן לפי שיטת התוס׳ לעיל דף מ״ג ע״ב בד״ה והשתא שכתבו דדוקא בשני עדים לא אמרי׳ מיגו לפי שאין א׳ יודע מה יש בלבו של חבירו כו׳ ע״ש משמע להדיא דהיכא דע״א מהימן שייך שפיר ענין מגו. אמנם לענ״ד נראה דבלא״ה אין כאן מיגו שאם יאמר קדשתי לפלוני וגרשתיה א״כ אוסרה בקרובים של פלוני ואפשר שאין בדעת האב לאסרה עליהם וניחא ליה טפי לומר נשבית ופדיתי ואם יאמר קדשתי ואיני יודע למי כ״ש שאוסרה על כל העולם א״כ לא שייך כאן מיגו דמסתמא רוצה יותר שתהא ברשותו לקדשה למי שירצה ועוד דאם יאמר קדשתי׳ ע״כ צריך שיאמר קדשתיה בפני פלוני ופלוני והלכו למ״ה ומתו וכה״ג בענין גירושין צריך שיאמר גרשתיה בפני פ׳ ופ׳ והלכו למ״ה או מתו והגט נאבד ממני ולא מיקרי מיגו בכה״ג דלא שכיח כלל ויאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדותו וכ״ש דקשה טפי על לשון הר״ן ז״ל שהרי כתב להדיא בכתובות בסוגיא דפתח פתוח דהא דלא מהימנא במיגו דמוכת עץ הייתי משום דמ״ע לא שכיח וא״כ למה ליה לאהדורי הכא אטעמא אחרינא דהא בלא״ה לא שייך מיגו בכה״ג. ועיין מה שכתבתי בזה בק״א דכתובות שם בסוגיא דפ״פ: גמרא ולא והרי בידו להשיאה לממזר כו׳ נראה דהא דפשיטא ליה לתלמודא דביד האב להשיאה לפסול לה ולא אמרינן דלא זכי רחמנא לאב אלא בקדושי היתר אבל דאיסורא לא זכי ליה רחמנא היינו משום דבהאי ענינא גופא דכתב רחמנא את בתי נתתי לאיש הזה דכתיב בפרשת מוציא ש״ר כתיב נמי ולו תהיה לאשה ודרשינן בסיפרי אשה הראוי׳ לו למעט אשה שאינה ראויה לו אלמא דאע״ג דאינה ראוי׳ לו אפ״ה הוו קידושי מעליא מה שקידשה לו האב כן נ״ל: שם ותסברא רישא כו׳ ועוד אילו אמר האי דלא ניחא ליה בגווה כו׳ ופירש״י אילו אמר האי גברא לא ניחא לי לקדשה כו׳. משמע מפשטא דלישנא דאהאי בבא דרישא קאי דאומר קדשתיה וגרשתי׳ ומסתמא איירי שאמר קדשתיה לפלוני וגרשתיה דבהאי דיבורא רוצה לפוסלה לכהונה ולאוסרה ג״כ בקרובי פלוני ובהא קאמר שפיר דליכא למימר דטעמא משום שבידו לקדשה לפלוני דהא אילו אמר האי פלוני דלא ניחא ליה לא מצי האב לקדשה לו בע״כ ומכ״ש דלפ״ז מה״ט גופא לא שייך לומר דבידו לקדשה לממזר או אלמנה לכ״ג דודאי לאו בידו והשתא א״ש דלמסקנא דיליף רב הונא מקרא דהאב נאמן לאסור את בתו עיקר קרא לא איצטריך אלא באומר קדשתי׳ ואיני יודע למי קדשתיה אע״ג דאין זה בידו כ״כ ועוד שאוסרה איסור עולם בכך ואפ״ה הימניה רחמנא כמו שפרש״י בשמעתין בד״ה לאיש אסרה וממילא דכ״ש דמהימן לומר קדשתי׳ וגרשתי׳ או קדשתיה לפסול לה והא דמייתי הכא במסקנא הזה התירה לאו עיקר דרשה הוא דהאי הזה מסקינן בפרק האשה שנתארמלה דף כ״ב הזה ולא ליבם משום דלגופא לא איצטריך דאי למימרא דנאמן לומר קדשתיה לפלוני לאוסרה לכל העולם מילתא דפשיטא היא שהרי בידו גם עכשיו לקדשה לשום אדם יהיה מי שיהיה אף למנוול ומוכה שחין ונראה דהיינו דקשיא להו לתוספות ישני׳ שם בפ׳ האשה שנתארמלה בד״ה מנין לאב שנאמן לאסור דל״ל קרא ותיפוק ליה דבידו לקדשה ומתרצין דאין בידו כ״כ ולכאורה דבריהם בזה תמוהין דהיינו קושית הגמ׳ דהכא גופא אילו אמר דלא ניחא ליה ולמאי דפרישית אתי שפיר דהתוס׳ שם מעיקרא לא הוי משמע להו שום סברא שלא ימצא שום אדם שיקדשנה מעכשיו ולא דמי לקושיית הגמרא ואפ״ה מתרצין דאפשר שאין בידו כ״כ דשמא לא ימצא שום אדם שיקדשנה כן נ״ל ברור בכוונת התוס׳ שם ועיין מה שכתבתי שם בדקדוק לשון רש״י דלכאורה פירושו שם ופירושו כאן נראין כסותרין וצ״ע ודוק היטב: שם בנישואין הימני׳ רחמנא בשבויי׳ לא הימני׳. נראה דבשבוייה לא שייך לומר דלא הימניה רחמנא דבלא״ה שבוייה מותרת לכהן מדאורייתא ולא מיתסרא אלא מדרבנן כמ״ש התוס׳ להדיא בפ׳ אלו נערות דף ל״ו ע״ב אלא דעיקר מילתא דלא הימני׳ רחמנא לאב לומר הבעלתיה לא׳ מהפסולין כדאיתא בירושלמי ומשום לישנא דמתניתין נקיט הכא שבוייה והעיקר מילתא דמסקינן הכא דלא הימניה רחמנא אלא בנשואין ולא ילפינן מנשואין לשאר מילי דבכל ענין נאמן האב לפוסלה כי היכי דהימניה רחמנא ע״י נשואין כדאשכחן כה״ג טובא ואף בהאי מילתא דרב הונא גופא למאי דס״ד מעיקרא בפ׳ האשה שנתארמלה דילפינן מהאי קרא להפה שאסר הוא הפה שהתיר לכל התורה כולה ולא מפלגינן בין נשואין לשאר מילי אלא דהכא ליכא למילף מנשואין לשאר מילי דנשואין שאני משום שבידו וכדפרישית בסמוך דעיקר סברא לא נדחית כן נ״ל: משנה מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן כו׳ וע״כ בשעת מיתתו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא קתני וכ״פ הרשב״ם ז״ל בפירוש בפ׳ יש נוחלין והכי מוכח שם בש״ס דמקשה אמתניתין דהתם לפטור מן היבום תנינא ולא משני דאיצטריך לאשמעינן דנאמן אף שלא בשעת מיתה אע״כ דאין שום סברא לחלק ואפילו רבותא בעלמא נמי ליכא אלא דבאמת יש לדקדק הא לשינויא דרבה הכא דמשמע ליה דעיקר טעמא תליא במה שאמר בשעת מיתה ונהי דשינויא דרבה נדחה אפ״ה מאי פסיקא ליה להש״ס התם להקשות תנינא דהא ודאי איצטריך מתניתין דהתם לרבותא דאף שלא בשעת מיתה נאמן לומר יש לי בנים ומתניתין דהכא נמי איצטריך דאף בשעת מיתה אין נאמן לומר יש לי אחין: רש״י בד״ה דלא מוחזק לן האי גברא כו׳ ואי אתא אח לאחר מיכן ואמר אחוה דמיתנא אנא לאו כל כמיניה כו׳ עכ״ל. ולכאורה דברי רש״י ז״ל תמוהין מאד כמו שתמה מהרש״א ז״ל דהא בלא״ה לא הוי מהימן היאך למימר אחוה דמיתנא אנא אע״כ דאיירי שהביא עדים וכמו שכתב הרא״ש ז״ל ולשון רש״י ז״ל א״א לפרש על דרך זה דא״כ מאי לאו כל כמיניה דקאמר ובלא״ה לשון לאו כל כמיניה תמוה דאף אם מאמינין לו אפ״ה פטורה מחליצה כיון דמהימן הבעל במה שאמר יש לי בנים וכמ״ש כל זה מהרש״א ז״ל:
מיהו הרשב״ם ז״ל בפרק יש נוחלין כתב שם ג״כ כלשון רש״י ז״ל בשמעתין וגם שמה תמה מהרש״א ז״ל על פירושו והנלע״ד בכוונת רש״י ורשב״ם ז״ל דלא משמע להו לפרש כפירוש הרא״ש ז״ל דנפקא מיניה בנאמנות הבעל שיש לו בנים לענין אם יבאו עדים אח״כ ויעידו שיש לו את דבכה״ג פשיטא להו דלא מהימן דהא אפילו למאי דקי״ל כרבי דאלים ליה הך סברא דמה לי לשקר טובא אף במקום חזקה גמורה אפ״ה כתבו הפוסקי׳ דהיכ׳ דאיכא עדים מעיקרא שיש לו אח תו לא מהימן הבעל לומר שיש לו בנים כמבואר בטוא״ה ובש״ע סימן קל״ו כ״ש הכא דאליבא דר׳ נתן קיימינן דלא אלים ליה מה לי לשקר א״כ אפי׳ אם באו עדים לאחר מיכן דיש לו אחים איגלי מילתא למפרע דבשעת שאמר הבעל יש לי בנים בא להוציאה מחזקת זקוקה ליבם ומש״ה לא מהימן לא מיבעיא לפירוש הרשב״ם ז״ל שם שכתב להדיא דבלא איתחזק לא בבני ולא באחי לא מהימן לומר יש לי בנים אלא משום דאיכא ספק ספיקא וא״כ כיון שבאו עדים שבודאי יש לו אח תו ליכא אלא חד ספיקא אם יש לו בנים ואדרבא לא איתחזק בבני׳ הרי נשארה בחזקת זקוקה ואפי׳ ע״א דעלמא לא הוי מהימן לומר יש לו בנים כ״ש הבעל גופא דגרע טפי כמו שאבאר (ועיין בקונטרס אחרון) אלא דאפי׳ אם נאמר דהרשב״ם ז״ל לא הוצרך לפרש שם טעמא דס״ס אלא למאי דאכתי לא אסיק אדעתא התם סברא דמה לי לשקר דבידו לגרשה משא״כ הכא בשמעתין דאף לרבי נתן מהני קצת סברא דמה לשקר אפ״ה איכא למימר דאם באו עדים אח״כ שיש לו אחים בטל נאמנות הבעל למפרע דבטעות הוי ומש״ה הוצרכו רש״י והרשב״ם לפרש דמהני נאמנות הבעל לענין אם יבא לאח״כ ויאמר אחוה דמיתנא אנא דמשמע להו דאי הוי אתא מעיקרא הוי מהימן משום דהך חזקה דלא איתחזק באחי לאו חזקה גמורה היא שהוא בודאי בחזקה שאין לו אלא ספק יש לו ספק אין לו ובספק כי האי ע״א מהימן וכ״ש הכא דאליבא דאביי קיימינן דס״ל לקמן באשתך זינתה בע״א דמהימן לאפוקה מחזקה וכ״ש הכא דה״ל כמילת׳ דעבידא לאיגלויי במה שאמר אחוה אנא משא״כ הבעל גופא שאמר בשעת מיתה יש לי אחים אינו נאמן דלא חשיב כמילתא דעבידא לאיגלויי כמ״ש הרמב״ן ז״ל בחידושיו בפ׳ יש נוחלין ע״ש ועוד נ״ל דבבעל שייך טפי לומר דלצעורה קא מיכוון נמצא דלפ״ז אי לאו שאמר הבעל יש לי בנים ומהימן תו לא הוי משתריא בלא חליצה דהך דאמר אחוה דמיתנא אנא הוי מהימן טפי כדפרישית אלא דמ״מ כיון שמקודם לכן אמר הבעל יש לי בנים ומהימן דמה לי לשקר מרע ליה לחזקה וחזקה אין אדם חוטא ולא לו כפרש״י לקמן תו לא מהימן האי עד א׳ לומר אחוה דמיתנא אנא כן נ״ל נכון ליישב שיטת רש״י והרשב״ם ז״ל ועי״ל דמה שכתבו אם יבא האח ויאמר אחוה דמיתנא אנא היינו שיאמר שיש לו עדים על זה וכדאמר אביי גופא בפ׳ יש נוחלין דאף בקלא בעלמא צריכה להמתין ובזה מהני נאמנות הבעל דמוקי לה בחזקת שאינה זקוקה מצד מה שאמר יש לי בנים תו לא מהימן האח אף להצריכה להמתין אלא לאלתר שרינן לה וגם זה נכון אלא דהראשון נ״ל יותר נכון ודוק היטב:
(קונטרס אחרון) רש״י בד״ה דלא מוחזק לן האי גברא בשעת מיתה לא באחי ולא בבני. וכתבתי בפנים ביישוב לשון רש״י והרשב״ם ז״ל דהיכא שבאו עדים שבודאי יש לו אח ולא איתחזק בבני וא״כ היא בחזקת זקוקה ואפילו עד א׳ דעלמא לא הוי מהימן לומר יש לו בנים כ״ש הבעל גופיה ומ״ש כן בפשיטות אף ע״ג דהרמב״ן ז״ל כתב להדיא דעד א׳ נאמן לומר לאשה ניתן לבעלך בן במד״ה א״כ משמע להדיא דאע״ג דמסתמא באית ליה אחי קמיירי ולא הוחזק ג״כ בבני ואפ״ה ע״א נאמן לומר שיש לו בן אלא דאכתי לא דמי דנ״ל דהתם בדינו של הרמב״ן ז״ל לא איירי אלא אם בידוע שבעלה היה במד״ה וא״כ אפשר שנשא שם אשה וילדה לו בן וכיון שאין העד סותר בזה חזקה ראשונה שלא היו לו בנים כאן אפשר שאח״כ זכה שם לבנים ומש״ה מהימן משא״כ הכא כיון דלא איתחזק בבני והעד ואומר שכבר יש לו בנים מקודם א״כ עדותו סותרת החזקה לגמרי דאי איתא דהו״ל בנים קלא הוי ליה למילתא ומשו״ה לא מהימן ובכה״ג גופא כ״ש דבעל לא מהימן לומר שיש לו בנים כבר שסותר החזקה כנ״ל ברור וכן כתב הב״ש בא״ע סי׳ קנ״ו ס״ק י״ד לפרש כן דברי הרמב״ן ז״ל אלא דלפ״ז יש לי לתמוה על הרמב״ן ז״ל שכתב בחידושי ב״ב דף קל״ד גבי מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה והקשה הוא ז״ל דדבר תימא הוא דאף בלא האי טעמא דבידו לגרשה למה לא יפטר והלא אף עד א׳ נאמן ביבמה לשוק כגון באומר ניתן לי בן במד״ה ולמאי דפרישית ודאי לק״מ דהא לא דמי כלל דהא אומר ניתן לי בן במד״ה אינו סותר החזקה משא״כ באומר זה בני דמשמע דאיירי באומר שזה הוא הבן שיש לו מקודם וכיון שלא הוחזק בבן הרי סותר החזקה ומשו״ה אין להאמינו אלא מטעמא דבידו לגרשה ולענ״ד לשון הרמב״ן ז״ל צ״ע ומלבד זה יש לי לדקדק הרבה בדבריו ואין להאריך כאן אולי אזכה לבאר אי״ה באריכות בחידושי לב״ב:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
בא״ד וי״ל דאיירי שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתים כו׳ עד סוף הדיבור. ונראה מבואר מדבריהם דאע״ג דבשעה שעבר עבירה לא ידעו שהוא גדול אפ״ה מלקינן ליה למפרע דאע״ג דעידי התראה לא ידעו בכך אפ״ה הוי התראה למפרע דגילוי מילתא בעלמא הוא כמו שכתבו התוס׳ להדיא ביבמות דף פ׳ ע״ש. אלא דבספר משנה למלך כתב דמל׳ התוספות דמס׳ נזיר דף כ״ט לא משמע כן והנלע״ד ביישוב דברי התוס׳ כתבתי בקונטרס אחרון ע״ש ודוק היטב:
(קונטרס אחרון) שם בא״ד וי״ל דאיירי שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתיים שאכל בנו חלב. ונראה מדבריהם דאע״ג דבשעה שעבר עבירה לא ידעו שהוא גדול אפ״ה מלקינן עליה למפרע ומיקרי שפיר התרה בכה״ג דגילוי מילתא בעלמא הוא כמ״ש תוס׳ להדיא ביבמות דף פ׳ בדבור המתחיל נעשה סריס למפרע ע״ש אלא דבספר משנה למלך כתב דמלשון התוס׳ במסכת נדה פרק יוצא דופן דף מ״ז לא משמע כן א״כ לפי דבריו דברי תוספות סותרים זה את זה אמנם לענ״ד יש ליישב דלא דמי דמה שכתבו ביבמות דהוי שפיר התראה בכה״ג ולא מיקרי התראת ספק היינו לפי שאין הספק בגוף האיסור וא״כ הרי התרה בו בודאי אל תאכל חלב ואע״ג שאין ידוע להם אם הוא בר עונשין או לאו אין זה ענין לעיקר התראה כלל דהא לא אישתמיט בשום דוכתא בתלמודא שעידי התראה צריכין שיעידו בבירור שהמותרה הוא בר עונשין אלא הסנהדרין חוקרים על זה וא״כ שפיר כתבו דהוי גילוי מילתא בעלמא וכן נראה מלשון התוס׳ כאן שכתבו בלשון הקושיא דכל האנשים הבאין על העריות היאך הן נהרגין כיון שאין אנו יודעין שנותיהן וא״כ משמע דהיכא שאנו יודעין אע״פ שהעדים לא יודעין בשעת התראה אפ״ה נהרגין משא״כ בהך סוגיא דנדה בפרק יוצא דופן דאיירי במופלא הסמוך לאיש שהקדיש הוא ואכלו אחרים דקאמרי רבי יוחנן ור״ל דלוקין א״כ יפה הקשו בתוס׳ לר״ל אמאי לוקה הא הו״ל התראת ספק בגוף האיסור שהרי אם עדיין לא היה מופלא סמוך לאיש ודאי בשעה שהקדיש ממילא דאין הקדישו כלום ואין כאן איסור כלל כן נ״ל נכון וברור ליישב לדברי תוס׳ דלא סתרי אהדדי אלא דעדיין לשונם ביבמות צריך תיקון קצת דלפ״ז לא הוה מייתי התם מידי מההיא דהכה זה וחזר והכה את זה ועדיין צ״ע:
בד״ה נאמן לנדרים דע״א נאמן באיסורין תימא הא אין ע״א נאמן אלא במה שבידו עד סוף הדיבור. ובמה שכתבו דאין נאמן אלא במה שבידו כוונתם לסוגיא דפ׳ הניזקין דף נ״ד ע״ב דהיכא דאיתחזוק התירא אין נאמן אלא במה שבידו לאביי ולרבא היכא שכבר היה בידו וא״כ משמע להו דהכא נמי הוי כאיתחזק התירא והדברים שהדירו והקדישו הם ג״כ בחזקת היתר. מיהו נ״ל דקושיית התוספות הכא היינו לפירוש השני שכתבו בדיבור הקודם בשם ר״י דאי לפירוש הראשון לא קשה מידי מתרי טעמי חדא דכיון דבדאיכא סימנין לפנינו איירי א״כ איתרע חזקת קטנות וחזקת היתר דאדרבא יותר י״ל דודאי הגיעו לכלל שנותיהם מדהביאו סימנין דרובא הכי איתא ואף את״ל דלא הוי רובא אפ״ה הוי מיהא כספק השקול ובכל ספק השקול ק״ל דע״א נאמן ולא דמי להאי דפרק הנזקין דלולי דברי העד לא איתרע חזקת טהרות כלל ומש״ה אינו נאמן אלא בדבר שבידו ועוד דלפירוש הראשון מצי איירי שפיר דבשעה שהעידו עליה האב עיקר עדותו לא הוי לענין איסור או היתר אלא לגילוי מילתא בעלמא ובהאי שעתא הוי מהימן להחזיקן בגדולים ומש״ה אם נדרו והקדישו אח״כ קיים כמ״ש לעיל לענין קרבן בשיטת הרמב״ם ז״ל משא״כ בההיא דפרק הניזקין דעיקר העדות לטמא הטהרות ולהוציאן מחזקת טהרה אע״כ דעיקר הקושיא אינו אלא לפירוש השני בדיבור הקודם דאין כאן לא סימנין ולא שנים אלא הכל ע״פ עדות האב ומיירי נמי דבשעת עדות האב כבר נעשה המעשה דנדרים והקדש או אכילת וביאת איסור וא״כ קשיא להו שפיר מההיא דפרק הניזקין דלאפוקי מחזקת היתר לא מהני ע״א אלא במה שבידו כן נ״ל לכאורה בכוונתם ובהכי הוי אתי לי שפיר מה שתירצו דעשאוהו כדבר שבידו וכן כתבו ג״כ בסוף הדיבור ומשמע דמדרבנן החמירו ועשאוהו דלישנא דעשאוהו הכי משמע ועוד דע״כ מדרבנן איירי דאלת״ה תיקשי כיון דמסקו בסוף הדיבור לחלק בין אב לאחר א״כ למה הוצרכו כלל לתי׳ הראשון דבפשיטות הוו מצי לתרץ דנהי דע״א דעלמא אינו נאמן אפ״ה האב נאמן יותר דדייק טובא אע״כ דמעיקרא דהוי משמע להו דמדאורייתא איירי לא שייך לחלק בין אב לאחר מטעמא דדייק. משא״כ לבתר דמסקו דחומרא דרבנן הוא דעשאוהו כמו שבידו שפיר יש לחלק בין אב לאחר. ולפ״ז דמדרבנן איירי הוי קשיא לי טובא על תירוצם תינח הך ברייתא דנדרים והקדישות מ״מ אכתי לא מיתרצא קושייתם לענין מימרא דרב חסדא לעיל דאמר דהאב נאמן לקרבן והתם ודאי מדאורייתא איירי כדפרישית ותיקשי להו אמאי מהימן כיון שאינו בידו. אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דהך מימרא דר״ח מיתוקמא להו שפיר דבשעת עדות האב לא הוי לענין קרבן ועונש עבירה אלא שאחר העדות עברו עבירה שחייבין קרבן מש״ה מהימן משא״כ ברייתא דהכא דאיירי ע״כ לאחר שעברו לפירוש השני בדיבור הקודם לא מהימן מדאורייתא אלא דמדרבנן עשאוהו כמו שבידו. אלא דאכתי קשיא לי טובא א״כ דקושטא דמילתא בהכי מיפרשא דמימרא דר״ח איירי שהעיד קודם מעשה וברייתא לאחר מעשה אכתי מאי מייתי הש״ס תניא כוותיה דר״ח דהא לא דמי כלל דר״ח מדאורייתא איירי וקודם מעשה והכא לאחר מעשה ומדרבנן ולא הוי סייעתא כלל דאפשר דקודם מעשה נאמן אף למכות ועונשין או להיפך דאין לחלק בין קודם מעשה ובין לאחר מעשה ובתרווייהו מדאורייתא לא מהימן כלל ומדרבנן מהימן לחומרא בעלמא ולדעתי צ״ע גדול ליישב דברי התוספות בזה הדיבור. עוד היה נ״ל לפרש דמה שהקשו התוס׳ דלא מהימן אלא במה שבידו לאו אסוגיא דפ׳ הניזקין קאי אלא אסוגיא דמתני׳ בסמוך דהאב גופא אינו נאמן על בתו אלא במה שבידו ומש״ה אינו נאמן לומר נשבית ופדיתיה וא״כ כ״ש על בנו וכמו שאבאר בסמוך דלמסקנא נמי לא אידחי הך סברא דבידו ובזה היה אפשר ליישב קצת דלא שייך שקלא וטריא דידהו אלא אברייתא ואיירי בעדות האב לגבי בנו ובתו ממש משא״כ במימרא דר״ח אין העדות על בנו ובתו כלל דהא לאו בני עונשין נינהו אלא לחייב קרבן למי שבא עליה ותו לא דמי למתניתין דבסמוך אלא שבכל זה עדיין לא נתיישבה דעתי והדבר צריך תלמוד בכל דבריהם בענין זה ואבאר קצת בסוגיות הבאות לפנינו ועיין ג״כ בלשון התוס׳ בפרק אלמנה לכ״ג דף ס״ח בד״ה רישא פסולי כהונה והרבה יש לי דקדק על דבריהם מסוגיא דשמעתין ואין להאריך כאן בדבריהם:
(קונטרס אחרון) דף סד בד״ה נאמן לנדרים הקשו התוס׳ תימא הא אין עד א׳ נאמן אלא במה שבידו ותירצו דכיון שסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו והארכתי בפנים בכוונתם אי איירי מדאורייתא או מדרבנן ויהיה איך שיהיה לא יכולתי ליישב דבריהם כהוגן כמו שכתבתי בפנים אמנם כל דבריהם כאן היינו למאי דפשיטא להו דכל ספק קטן וספק גדול מוקמינן לה מדאורייתא אחזקת קטנות דמעיקרא וכן כתבו התוספות להדיא ביבמות פרק אלמנה לכ״ג דף ס״ח גבי ספק בן ט׳ שנים ויום אחד ספק שאינו שהקשו שם בד״ה רישא פסולי כהונה אמאי פוסלה מן התרומה בביאתו ונוקמיה אחזקה קמייתא דהוי פחות מבן ט׳ ונוקי איתתא בחזקת כשרות לענין תרומה כדמוכח בכתובות דף כ״ה גבי מוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ומוקי לה בתרי ותרי כו׳ ותירצו שם דהאי דספק בן ט׳ איירי כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן ט׳ ומש״ה לא מוקמי׳ ליה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן ט׳ כו׳ ע״ש אלא דלכאורה קשיא לי טובא דלמאי דקשיא להו אכתי לא משני שפיר דמלבד שהוא דוחק לאוקמי מתני׳ דוקא בהכי דאיירי דוקא בענין דהשתא הוא ודאי בן ט׳ שאין רמז לזה במשנה אלא דיותר קשה אמאי אזלינן בתר השתא אדרבא איכא לאוקמי טפי אחזקה קמייתא דהא קיי״ל בכל דוכתי דחזקה קמייתא עדיפא וכ״ש למאי שכתבו בלשון קושייתם דאיכא נמי לאוקמי האשה בחזקת כשרות וא״כ איכא תרי חזקי לקולא חזקת קטנות של האיש וחזקת כשרות של האשה וחדא חזקה לחומרא למיזל בתר השתא וחדא במקום תרתי לאו כלום הוא כדמוכח לקמן פ׳ עשרה יוחסין ובדוכתי טובא ויש ליישב דבריהם בזה אלא שאין להאריך כאן אמנם כן לולי דברי התוס׳ היה נראה לי דחזקת קטנות לא הוי חזקה גמורה כיון שבכל יום הולך וגדל ואי אפשר לומר כמו שהוא עכשיו כמו כן היה מקודם ואף ע״ג דקיי״ל דכל חזקה אע״פ שעשויה להשתנות אפ״ה מיקרי חזקה נראה דהיינו דוקא בדבר שעשוי להשתנות בספק משא״כ הכא שהשינוי הוא בוודאי שבכל עת ורגע הקטן הולך וגדל איכא למימר שפיר דלא הוי חזקה גמורה וא״כ לפ״ז לא הוי צריכין לתרץ נמי הכא כיון שסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו אלא דטפי הו״ל לפרש כיון שסופו ליגדל עשאוהו כדבר שאין לו חזקה לא איסור ולא היתר ועוד יש לי לדקדק הרבה בזה ואין להאריך וכן בעיקר דבריהם שכתבו כאן דדוקא האב נאמן לנדרים דדייק טפי משא״כ בעד א׳ דעלמא ובלשון המרדכי פ׳ מצות חליצה מצאתי שכתב בשם רבינו ברוך וכמה גאונים דה״ה דאחר ג״כ נאמן והא דנקט אב היינו לפי דאורחא דמילתא הוא שאב יודע מספר שנותיו של הבן ע״ש. ומסיק התם מילתא בטעמא דאחר נמי מהימן מדאמרינן בכריתות אפילו אחד אומר אכלת חלב ושותק נאמן וא״כ משמע מדבריו דס״ל דשותק דהתם דמהימן לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא אלא דלעולם עד א׳ נאמן לאיסור כל היכא דליכא מאן דמכחיש ליה כמו שהארכתי בזה בפנים בסוגיא דלקמן דף ס״ה ע״ב שכן הוא שיטת הרשב״א ז״ל בחידושיו משא״כ התוספות דהכא אזלי לשטתייהו שכתבו לקמן דטעמא דשותק מהימן הוא משום דשתיקה כהודאה דמיא ולפ״ז לא שייך האי טעמא הכא כיון דהבן עצמו אין לו לידע מספר שנותיו ועוד דקטן הוא ואין עדותו כלום ומש״ה פשיטא להו דדוקא אביו נאמן ולא אחר:
(קונטרס אחרון) מיהו אחר שכתבתי כל זה בכל זה לא הונח לי בטעמא דרב חסדא דמחלק בין קרבן למכות ועונשין כיון דתרווייהו כחדא כתיבא לא יקום עד א׳ באיש לכל עון ולכל חטאת ופשטא דקרא דעון היינו מזיד שחייבין מלקות וחטאת היינו שוגג דחייב קרבן. ועוד שרגיל אני לפרש דהא מילתא דבעינן ב׳ עדים לעשותו כגדול אפילו לענין מכות ועונשין לאו מסברא בעלמא ילפינן להו אלא דלענ״ד מקרא מלא הוא דכתיב לא יקום עד א׳ באיש והאי באיש לשון מיותר הוא כדאיתא בהדיא בספרי אין לי אלא לעדות איש לעדות אשה מנין ת״ל לכל עון ולכל חטאת ואם סופינו לרבות האשה א״כ מה ת״ל באיש לעון הוא דאינו קם אבל קם לעדות אשה להשיאה וכבר כתבתי בחדושי ובקונטרס אחרון בכמה דוכתי דהך דרשה דספרי דנאמן עד א׳ בעדות אשה להשיאה לא הוי אלא אסמכתא בעלמא דהא בכולה תלמודא דידן לפי שיטת רוב הפוסקים ככולם דאין עד א׳ נאמן באשה להשיאה מן התורה אלא מתקנת חכמים בעלמא משום תקנת עגונות וא״כ הדרא קושיא לדוכתיה באיש למה לי לכך נ״ל דפשטא דקרא הכי קאמר לא יקום עד א׳ באיש פי׳ דאין עד א׳ נאמן לומר שהוא איש דהיינו גדול הנקרא איש ובר עונשין כדי שיתחייב בכל עון ולכל חטאת ובזה נ״ל ג״כ לדרוש המקרא כמין חומר מאי דמסיים בסיפא דקרא ע״פ ב׳ עדים יקום דבר ודרשינן בגמרא בכמה דוכתי דבר ולא חצי דבר למעוטי שנים אומרים א׳ בגבה וא׳ בכריסה ומ״ש דנקט בגמרא הך מילתא דחצי דבר לענין ב׳ שערות טפי מבשאר מילי דממון דהרי פשטא דקרא דיקום דבר בממון קאי כדאמרינן לקמן ולמאי דפרישית א״ש דכיון דפשטא דרישא דקרא היינו דאין עד א׳ נאמן לעשותו איש דהיינו גדול א״כ בהך מילתא גופא מסיים סיפא דקרא עפ״י שני עדים יקום דבר והיינו נמי לעשותו כגדול בין לממון בין לעונשין וא״כ שפיר שייך הך דרשה דדבר ולא חצי דבר להך מילתא גופיה דאיירי לענין גדלות דתליא בשתי שערות דבעינן שיעידו שני עדים בדבר שלם על שתי השערות ולא חצי דבר כנ״ל נכון ולבי אומר לי שקרובים הדברים אל האמת בעזרת האל:
וכיון דהכי הוא א״כ כ״ש דקשה יותר מ״ט דרב חסדא דאמר דעד א׳ נאמן לקרבן דהא קרא גופא בקרבן איירי לכך נלע״ד לפרש בפשיטות דדוקא באומר זה בני בן טי״ת נאמן לקרבן וע״כ דלאו לחייב בנו קרבן איירי דהא לאו בר עונשין הוא אלא לחייב קרבן את האשה הנבעלת לו אם היא גדולה ובת עונשין והשתא א״ש דלא שיין הא מילתא כלל בדרשה דלא יקום עד א׳ באיש שכתבתי דהיינו לעשותו כגדול לכל עון ולכל חטאת דהכא עיקר עדות העד אינו לחייבו עון וחטאת מחמת שהוא איש דהא אכתי לאו איש הוא אלא עדות העד אינו אלא גילוי מילתא בעלמא שמעיד האב על בנו שהוא בן טי״ת וא״כ ממילא הוחזק הבן עפ״י עדות האב שהוא בן טי״ת וראוי לביאה ונאמן הוא בכך כיון שאין עדותו לעון וחטאת ולאחר שהוקבע עדותו ונאמן כשנים הו״ל כודאי גמור ומשו״ה האשה הנבעלת לו בעדים ממיתין אותה על ידו והשתא א״ש טובא דלקמן בברייתא דקתני בני זה בן י״ג שנה ויום א׳ כו׳ נאמן לנדרים אבל לא למכות ועונשין ומדלא מפליג הכא בדידיה בין קרבן למכות ועונשין כדמפליג ר״ח אע״כ דהכא אף לקרבן אינו נאמן במה שאומר בני זה גדול הוא לחייבו קרבן דהיינו קרא דלא יקום עד א׳ באיש לכל חטאת למאי דפרישית דאיש היינו גדול וחטאת היינו קרבן כן נ״ל נכון בעז״ה ודו״ק היטב: משנה קדשתי את בתי כו׳ נשבית ופדיתי׳ כו׳ אינו נאמן. והקשה הר״ן ז״ל דאמאי לא מהימן לומר נשבית ופדיתיה במיגו דקדשתי וגרשתי ותירץ כיון דבטענת נשבית פוסלה אף מתרומה לא מהימן אף לפוסלה מכהונה דמיגו לחצי טענה לא אמרינן ואף דבבת ישראל לא שייך פסול תרומה אפ״ה לא חשיב מיגו כיון דבבת כהן פוגמה יותר ולכאורה הוא דוחק והריטב״א ז״ל תירץ דלענין עדות לא שייך מיגו וזה ג״כ לא יתכן לפי שיטת התוס׳ לעיל דף מ״ג ע״ב בד״ה והשתא שכתבו דדוקא בשני עדים לא אמרי׳ מיגו לפי שאין א׳ יודע מה יש בלבו של חבירו כו׳ ע״ש משמע להדיא דהיכא דע״א מהימן שייך שפיר ענין מגו. אמנם לענ״ד נראה דבלא״ה אין כאן מיגו שאם יאמר קדשתי לפלוני וגרשתיה א״כ אוסרה בקרובים של פלוני ואפשר שאין בדעת האב לאסרה עליהם וניחא ליה טפי לומר נשבית ופדיתי ואם יאמר קדשתי ואיני יודע למי כ״ש שאוסרה על כל העולם א״כ לא שייך כאן מיגו דמסתמא רוצה יותר שתהא ברשותו לקדשה למי שירצה ועוד דאם יאמר קדשתי׳ ע״כ צריך שיאמר קדשתיה בפני פלוני ופלוני והלכו למ״ה ומתו וכה״ג בענין גירושין צריך שיאמר גרשתיה בפני פ׳ ופ׳ והלכו למ״ה או מתו והגט נאבד ממני ולא מיקרי מיגו בכה״ג דלא שכיח כלל ויאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדותו וכ״ש דקשה טפי על לשון הר״ן ז״ל שהרי כתב להדיא בכתובות בסוגיא דפתח פתוח דהא דלא מהימנא במיגו דמוכת עץ הייתי משום דמ״ע לא שכיח וא״כ למה ליה לאהדורי הכא אטעמא אחרינא דהא בלא״ה לא שייך מיגו בכה״ג. ועיין מה שכתבתי בזה בק״א דכתובות שם בסוגיא דפ״פ: גמרא ולא והרי בידו להשיאה לממזר כו׳ נראה דהא דפשיטא ליה לתלמודא דביד האב להשיאה לפסול לה ולא אמרינן דלא זכי רחמנא לאב אלא בקדושי היתר אבל דאיסורא לא זכי ליה רחמנא היינו משום דבהאי ענינא גופא דכתב רחמנא את בתי נתתי לאיש הזה דכתיב בפרשת מוציא ש״ר כתיב נמי ולו תהיה לאשה ודרשינן בסיפרי אשה הראוי׳ לו למעט אשה שאינה ראויה לו אלמא דאע״ג דאינה ראוי׳ לו אפ״ה הוו קידושי מעליא מה שקידשה לו האב כן נ״ל: שם ותסברא רישא כו׳ ועוד אילו אמר האי דלא ניחא ליה בגווה כו׳ ופירש״י אילו אמר האי גברא לא ניחא לי לקדשה כו׳. משמע מפשטא דלישנא דאהאי בבא דרישא קאי דאומר קדשתיה וגרשתי׳ ומסתמא איירי שאמר קדשתיה לפלוני וגרשתיה דבהאי דיבורא רוצה לפוסלה לכהונה ולאוסרה ג״כ בקרובי פלוני ובהא קאמר שפיר דליכא למימר דטעמא משום שבידו לקדשה לפלוני דהא אילו אמר האי פלוני דלא ניחא ליה לא מצי האב לקדשה לו בע״כ ומכ״ש דלפ״ז מה״ט גופא לא שייך לומר דבידו לקדשה לממזר או אלמנה לכ״ג דודאי לאו בידו והשתא א״ש דלמסקנא דיליף רב הונא מקרא דהאב נאמן לאסור את בתו עיקר קרא לא איצטריך אלא באומר קדשתי׳ ואיני יודע למי קדשתיה אע״ג דאין זה בידו כ״כ ועוד שאוסרה איסור עולם בכך ואפ״ה הימניה רחמנא כמו שפרש״י בשמעתין בד״ה לאיש אסרה וממילא דכ״ש דמהימן לומר קדשתי׳ וגרשתי׳ או קדשתיה לפסול לה והא דמייתי הכא במסקנא הזה התירה לאו עיקר דרשה הוא דהאי הזה מסקינן בפרק האשה שנתארמלה דף כ״ב הזה ולא ליבם משום דלגופא לא איצטריך דאי למימרא דנאמן לומר קדשתיה לפלוני לאוסרה לכל העולם מילתא דפשיטא היא שהרי בידו גם עכשיו לקדשה לשום אדם יהיה מי שיהיה אף למנוול ומוכה שחין ונראה דהיינו דקשיא להו לתוספות ישני׳ שם בפ׳ האשה שנתארמלה בד״ה מנין לאב שנאמן לאסור דל״ל קרא ותיפוק ליה דבידו לקדשה ומתרצין דאין בידו כ״כ ולכאורה דבריהם בזה תמוהין דהיינו קושית הגמ׳ דהכא גופא אילו אמר דלא ניחא ליה ולמאי דפרישית אתי שפיר דהתוס׳ שם מעיקרא לא הוי משמע להו שום סברא שלא ימצא שום אדם שיקדשנה מעכשיו ולא דמי לקושיית הגמרא ואפ״ה מתרצין דאפשר שאין בידו כ״כ דשמא לא ימצא שום אדם שיקדשנה כן נ״ל ברור בכוונת התוס׳ שם ועיין מה שכתבתי שם בדקדוק לשון רש״י דלכאורה פירושו שם ופירושו כאן נראין כסותרין וצ״ע ודוק היטב: שם בנישואין הימני׳ רחמנא בשבויי׳ לא הימני׳. נראה דבשבוייה לא שייך לומר דלא הימניה רחמנא דבלא״ה שבוייה מותרת לכהן מדאורייתא ולא מיתסרא אלא מדרבנן כמ״ש התוס׳ להדיא בפ׳ אלו נערות דף ל״ו ע״ב אלא דעיקר מילתא דלא הימני׳ רחמנא לאב לומר הבעלתיה לא׳ מהפסולין כדאיתא בירושלמי ומשום לישנא דמתניתין נקיט הכא שבוייה והעיקר מילתא דמסקינן הכא דלא הימניה רחמנא אלא בנשואין ולא ילפינן מנשואין לשאר מילי דבכל ענין נאמן האב לפוסלה כי היכי דהימניה רחמנא ע״י נשואין כדאשכחן כה״ג טובא ואף בהאי מילתא דרב הונא גופא למאי דס״ד מעיקרא בפ׳ האשה שנתארמלה דילפינן מהאי קרא להפה שאסר הוא הפה שהתיר לכל התורה כולה ולא מפלגינן בין נשואין לשאר מילי אלא דהכא ליכא למילף מנשואין לשאר מילי דנשואין שאני משום שבידו וכדפרישית בסמוך דעיקר סברא לא נדחית כן נ״ל: משנה מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן כו׳ וע״כ בשעת מיתתו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא קתני וכ״פ הרשב״ם ז״ל בפירוש בפ׳ יש נוחלין והכי מוכח שם בש״ס דמקשה אמתניתין דהתם לפטור מן היבום תנינא ולא משני דאיצטריך לאשמעינן דנאמן אף שלא בשעת מיתה אע״כ דאין שום סברא לחלק ואפילו רבותא בעלמא נמי ליכא אלא דבאמת יש לדקדק הא לשינויא דרבה הכא דמשמע ליה דעיקר טעמא תליא במה שאמר בשעת מיתה ונהי דשינויא דרבה נדחה אפ״ה מאי פסיקא ליה להש״ס התם להקשות תנינא דהא ודאי איצטריך מתניתין דהתם לרבותא דאף שלא בשעת מיתה נאמן לומר יש לי בנים ומתניתין דהכא נמי איצטריך דאף בשעת מיתה אין נאמן לומר יש לי אחין: רש״י בד״ה דלא מוחזק לן האי גברא כו׳ ואי אתא אח לאחר מיכן ואמר אחוה דמיתנא אנא לאו כל כמיניה כו׳ עכ״ל. ולכאורה דברי רש״י ז״ל תמוהין מאד כמו שתמה מהרש״א ז״ל דהא בלא״ה לא הוי מהימן היאך למימר אחוה דמיתנא אנא אע״כ דאיירי שהביא עדים וכמו שכתב הרא״ש ז״ל ולשון רש״י ז״ל א״א לפרש על דרך זה דא״כ מאי לאו כל כמיניה דקאמר ובלא״ה לשון לאו כל כמיניה תמוה דאף אם מאמינין לו אפ״ה פטורה מחליצה כיון דמהימן הבעל במה שאמר יש לי בנים וכמ״ש כל זה מהרש״א ז״ל:
מיהו הרשב״ם ז״ל בפרק יש נוחלין כתב שם ג״כ כלשון רש״י ז״ל בשמעתין וגם שמה תמה מהרש״א ז״ל על פירושו והנלע״ד בכוונת רש״י ורשב״ם ז״ל דלא משמע להו לפרש כפירוש הרא״ש ז״ל דנפקא מיניה בנאמנות הבעל שיש לו בנים לענין אם יבאו עדים אח״כ ויעידו שיש לו את דבכה״ג פשיטא להו דלא מהימן דהא אפילו למאי דקי״ל כרבי דאלים ליה הך סברא דמה לי לשקר טובא אף במקום חזקה גמורה אפ״ה כתבו הפוסקי׳ דהיכ׳ דאיכא עדים מעיקרא שיש לו אח תו לא מהימן הבעל לומר שיש לו בנים כמבואר בטוא״ה ובש״ע סימן קל״ו כ״ש הכא דאליבא דר׳ נתן קיימינן דלא אלים ליה מה לי לשקר א״כ אפי׳ אם באו עדים לאחר מיכן דיש לו אחים איגלי מילתא למפרע דבשעת שאמר הבעל יש לי בנים בא להוציאה מחזקת זקוקה ליבם ומש״ה לא מהימן לא מיבעיא לפירוש הרשב״ם ז״ל שם שכתב להדיא דבלא איתחזק לא בבני ולא באחי לא מהימן לומר יש לי בנים אלא משום דאיכא ספק ספיקא וא״כ כיון שבאו עדים שבודאי יש לו אח תו ליכא אלא חד ספיקא אם יש לו בנים ואדרבא לא איתחזק בבני׳ הרי נשארה בחזקת זקוקה ואפי׳ ע״א דעלמא לא הוי מהימן לומר יש לו בנים כ״ש הבעל גופא דגרע טפי כמו שאבאר (ועיין בקונטרס אחרון) אלא דאפי׳ אם נאמר דהרשב״ם ז״ל לא הוצרך לפרש שם טעמא דס״ס אלא למאי דאכתי לא אסיק אדעתא התם סברא דמה לי לשקר דבידו לגרשה משא״כ הכא בשמעתין דאף לרבי נתן מהני קצת סברא דמה לשקר אפ״ה איכא למימר דאם באו עדים אח״כ שיש לו אחים בטל נאמנות הבעל למפרע דבטעות הוי ומש״ה הוצרכו רש״י והרשב״ם לפרש דמהני נאמנות הבעל לענין אם יבא לאח״כ ויאמר אחוה דמיתנא אנא דמשמע להו דאי הוי אתא מעיקרא הוי מהימן משום דהך חזקה דלא איתחזק באחי לאו חזקה גמורה היא שהוא בודאי בחזקה שאין לו אלא ספק יש לו ספק אין לו ובספק כי האי ע״א מהימן וכ״ש הכא דאליבא דאביי קיימינן דס״ל לקמן באשתך זינתה בע״א דמהימן לאפוקה מחזקה וכ״ש הכא דה״ל כמילת׳ דעבידא לאיגלויי במה שאמר אחוה אנא משא״כ הבעל גופא שאמר בשעת מיתה יש לי אחים אינו נאמן דלא חשיב כמילתא דעבידא לאיגלויי כמ״ש הרמב״ן ז״ל בחידושיו בפ׳ יש נוחלין ע״ש ועוד נ״ל דבבעל שייך טפי לומר דלצעורה קא מיכוון נמצא דלפ״ז אי לאו שאמר הבעל יש לי בנים ומהימן תו לא הוי משתריא בלא חליצה דהך דאמר אחוה דמיתנא אנא הוי מהימן טפי כדפרישית אלא דמ״מ כיון שמקודם לכן אמר הבעל יש לי בנים ומהימן דמה לי לשקר מרע ליה לחזקה וחזקה אין אדם חוטא ולא לו כפרש״י לקמן תו לא מהימן האי עד א׳ לומר אחוה דמיתנא אנא כן נ״ל נכון ליישב שיטת רש״י והרשב״ם ז״ל ועי״ל דמה שכתבו אם יבא האח ויאמר אחוה דמיתנא אנא היינו שיאמר שיש לו עדים על זה וכדאמר אביי גופא בפ׳ יש נוחלין דאף בקלא בעלמא צריכה להמתין ובזה מהני נאמנות הבעל דמוקי לה בחזקת שאינה זקוקה מצד מה שאמר יש לי בנים תו לא מהימן האח אף להצריכה להמתין אלא לאלתר שרינן לה וגם זה נכון אלא דהראשון נ״ל יותר נכון ודוק היטב:
(קונטרס אחרון) רש״י בד״ה דלא מוחזק לן האי גברא בשעת מיתה לא באחי ולא בבני. וכתבתי בפנים ביישוב לשון רש״י והרשב״ם ז״ל דהיכא שבאו עדים שבודאי יש לו אח ולא איתחזק בבני וא״כ היא בחזקת זקוקה ואפילו עד א׳ דעלמא לא הוי מהימן לומר יש לו בנים כ״ש הבעל גופיה ומ״ש כן בפשיטות אף ע״ג דהרמב״ן ז״ל כתב להדיא דעד א׳ נאמן לומר לאשה ניתן לבעלך בן במד״ה א״כ משמע להדיא דאע״ג דמסתמא באית ליה אחי קמיירי ולא הוחזק ג״כ בבני ואפ״ה ע״א נאמן לומר שיש לו בן אלא דאכתי לא דמי דנ״ל דהתם בדינו של הרמב״ן ז״ל לא איירי אלא אם בידוע שבעלה היה במד״ה וא״כ אפשר שנשא שם אשה וילדה לו בן וכיון שאין העד סותר בזה חזקה ראשונה שלא היו לו בנים כאן אפשר שאח״כ זכה שם לבנים ומש״ה מהימן משא״כ הכא כיון דלא איתחזק בבני והעד ואומר שכבר יש לו בנים מקודם א״כ עדותו סותרת החזקה לגמרי דאי איתא דהו״ל בנים קלא הוי ליה למילתא ומשו״ה לא מהימן ובכה״ג גופא כ״ש דבעל לא מהימן לומר שיש לו בנים כבר שסותר החזקה כנ״ל ברור וכן כתב הב״ש בא״ע סי׳ קנ״ו ס״ק י״ד לפרש כן דברי הרמב״ן ז״ל אלא דלפ״ז יש לי לתמוה על הרמב״ן ז״ל שכתב בחידושי ב״ב דף קל״ד גבי מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה והקשה הוא ז״ל דדבר תימא הוא דאף בלא האי טעמא דבידו לגרשה למה לא יפטר והלא אף עד א׳ נאמן ביבמה לשוק כגון באומר ניתן לי בן במד״ה ולמאי דפרישית ודאי לק״מ דהא לא דמי כלל דהא אומר ניתן לי בן במד״ה אינו סותר החזקה משא״כ באומר זה בני דמשמע דאיירי באומר שזה הוא הבן שיש לו מקודם וכיון שלא הוחזק בבן הרי סותר החזקה ומשו״ה אין להאמינו אלא מטעמא דבידו לגרשה ולענ״ד לשון הרמב״ן ז״ל צ״ע ומלבד זה יש לי לדקדק הרבה בדבריו ואין להאריך כאן אולי אזכה לבאר אי״ה באריכות בחידושי לב״ב:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush